אישה נישאת לתחנת רכבת

באתר Escort Ireland אנו נחשפים לתופעות מרתקות, לעיתים מוזרות מאוד, שמסקרנות ומוציאות את הסקרנות שלנו לגביהן. יש אנשים שמגיעים לדרגות יוצאות דופן של יצירתיות וחופש ביטוי בפנטזיות ובפעילויות במיטה, עד כדי כך שלעיתים קשה להאמין שזה קורה באמת. עם זאת, אנחנו לומדים להימנע מדיון בשיפוטיות ומבינים שכל אחד שונה, כל עוד הפעילות ההסכמית אינה מזיקה לאף אחד ואינה חורגת מחוקי ההסכמה והכבוד ההדדי. כמובן שיש מקרים שמפעילים לנו תגובות מופתעות—’מה, באמת?’—ומאלצים אותנו לשקול מצבים שאולי נראים בלתי סבירים.

לדוגמה, סיפור של אישה שמתה לה אהבה בלתי נלאית לתחנת רכבת. תארו לעצמכם מישהי שמקדישה 36 שנים מחייה לאהבה למבנה, שלא מדובר באהבת רומנטית רגילה, אלא באהבה שנחשבת לייחודית מאוד—אהבה לטבעות, לבניינים ולמבנים באופן כללי. אישה זו, בשם קרול סנטה פה, בת 45, טוענת כי היא מאוהבת בתחנת הרכבת סנטה פה שבקליפורניה מש ages 9 שנים. מדי יום היא יוצאת לדרך של 54 דקות באוטובוס כדי לראות את התחנה שהיא מכנה ‘דיידרה’.

חתונה מיוחדת ומרגשת

על אף שהנישואין אינם נחשבים לחוקיים (הפתעה, כן?) היא מתארת את טקס החתונה שהתקיים בשנת 2015 כ’היום המאושר בחייהם’. היא מציגה עצמה כמי שתחום הפסיכולוגיה שלו הוא היכולת להתחבר לרכיבים בלתי חיים, תופעה המכונה ‘אובייקטום סקסואליות’—נטייה רגשית ופיזית למבנים, בניינים, או חפצים בלתי חיים אחרים. למעשה, קרול לא לבד בעולם, והיא גילתה לראשונה כי קיימים אנשים אחרים החולקים איתה את אותה התופעה רק בהגיע לגיל 40, כשהקליטה לראשונה כי יש אנשים שמכורים לסוג זה של אהבה באמצעות חיפוש בגוגל באמירה ‘אני מאוהבת במבנה’.

על פי דיווחיה, ישנה קהילה גלובלית גדולה ופעילה של אנשים בעלי נטיות דומות, אך סביב העניין קיימת מחלוקת ואי-הסכמה רבה—האם זה פטיש, סוג של זהות מינית, או מצב נפשי נפרד? קרול מספרת כי היא נישאה לתחנת הרכבת ומתארת את תחושת הקשר המיוחד ביניהן, שנוצרה עם הזמן. לפי דבריה, היא החלה לפתח את רגשותיה כלפי התחנה ב-2011, לאחר שהיו לה יחסי אהבה עם אדם אחר שנכשל, והיא תיארה את ההשראה והאינטימיות שמרגישה כלפיה, כפי שהיא מייצרת עצמה בזמן שהיא מבלה עמה. היא תיארה כי כשמאזינה את הרכבות שמגיעות ומאיצות, זה מגרה אותה מאוד—אפילו עד כדי תחושת סיפוק והתרגשות פיזית.

למרות שהיא מתייחסת לתחנה כאל שותפה רגשית, היא שומרת על הפרדה בין היחסים הפנימיים שלה לבין המגע הציבורי, ומבהירה כי איננה מבצעת אי-פעם מגע פיזי בפומבי עם התחנה. היא מציינת כי המגע מתרחש בעיקר בדמיון ומצליחה לשחזר את התחושות והחיבור עם התחנה בעת שהיא עומדת לצידה, ומתארת חוויות של עונג ומין מנטלי שמגיעים באותות הרגשה בעת שמאזינה לרעשים של הרכבות שמתנעות ושומעת את המנועים מבעבעים.

לדבריה, היא משוחחת עם התחנה אך שומרת בסוד את ההתנהגות הזו מפני חשש שיאשימו בה אי-נורמליות או יאסרו אותה על כך. היא מציינת כי הייתה במערכת יחסים עם גבר במשך שנה ושמונה עשר חודשים, אך כאשר היא התפרקה, היא חשה חירות ואושר עמוק כי התחנה מעולם לא עזבה אותה. היא מייחסת את חיבור הלב שלה אליה ליכולת שלה להרגיש אנרגיה ותחושות יוצאות דופן-תחושות שהובילו לאורגזמה מנטלית. היא מודה כי החשש מפני גילוי וחשיפה מונע ממנה להפגין את אהבתה בגלוי, וגם מציינת בהומור כי היא מודעת לסיכון שיכולה להיגרם אם למשל יאסרו עליה לבקר במקום. היא מסבירה כי לא מתוך בושה, אלא מתוך כבוד תחושת ההגבלה והחוק מונעת ממנה להיחשף יותר מדי. היא מציינת כי גם אנשים מפורסמים כמו אריקה אייפל, שנאסרה לאחר שמצצה וקשרה עצמה אל מגדל אייפל, מהווה דוגמה להבחנה בין כיוון אישי למוסדי.

בסיום, היא מביעה תקווה שלא תיאסר מלהגיע אל התחנה, כי כל אדם ראוי לאהבה ולשמחה, גם אם הצורת חיים שלה נראית לאחרים מוזרה או יוצאת דופן. בכל זאת, נראה כי ישנם סוגים רבים של אנשים ותגובות שונות לייחודיות ולתחומי ביטוי אישיים.

בחלקים אחרים של הסיפור, משמאל, מוצגות תיבות מידע על מחבר הכתבה, העיסוק בתחום והתחביבים שלו, אך הם לא חלק מהנושא המרכזי כאן. אם נרצה לסכם, הסיפור עוסק באישיות שיש לה חיבור ריגשי, מנטלי ופיזי ליצירה בלתי חיים, ומביאה לידי ביטוי תופעה יוצאת דופן שמעוררת סקרנות, דיאלוג ומחלוקת בחברה שלנו על ההגדרות של אהבה, זהות ותחושות.