כשהדמיון הפסיק להיות מחסה

קוראים לי ולדלן קורובסקי, ובאותה שנה הייתי סטודנט שנה שלישית לפילולוגיה, דייר במעונות ואדם שמסוגל להפוך מבט אקראי לטרגדיה בשלוש מערכות. ידעתי לנתח שירים, לזהות מטפורות ולהתווכח שעה על בחירת מילה אחת. מה שלא ידעתי לעשות הוא להבחין בין קשר אמיתי לבין עלילה שבניתי לבדי.

במרכז העלילה עמדה אירינה אלכסנדרובנה, אחת המרצות בחוג. היא הייתה חכמה, ישירה ומעט מרוחקת. לפעמים חייכה אליי במסדרון, לפעמים שאלה אם סיימתי מטלה, ופעם אחת אפילו זכרה את שמי בלי לבדוק ברשימה. מבחינתה הייתי סטודנט. מבחינתי כל מחווה קטנה הייתה סימן מוצפן שרק אני מסוגל לפענח.

בלילות דמיינתי בינינו קרבה שלא התקיימה במציאות. בתחילה אלה היו פנטזיות פרטיות ותמימות למדי: שיחה ארוכה, טיול, כוס יין, הרגע שבו היא מגלה פתאום שאני האדם שחיפשה. בהמשך הפנטזיה נעשתה בוטה, תובענית וחסרת גבולות. אירינה שבדמיון תמיד רצתה בדיוק את מה שרציתי אני. היא מעולם לא התנגדה באמת, מעולם לא ביקשה שאעזוב אותה לנפשה, ולעולם לא היו לה חיים שאינם קשורים אליי.

רק הרבה יותר מאוחר הבנתי את הבעיה: זאת לא הייתה אירינה. זו הייתה דמות שכתבתי, הלבשתי בפנים שלה וגררתי לתוך סיפור שלא ביקשה להשתתף בו.

החדר במעונות שבו הכול גדל

המעונות לא עזרו. חלקתי חדר צפוף עם שותף שאהב אנשים, רעש וביקורים ספונטניים הרבה יותר ממני. המקרר היה מלא בבקבוקים שאיש לא זכר למי הם שייכים, הכיור תמיד המתין למישהו שיישבר ראשון, והקירות היו דקים מספיק כדי לשמוע חיים שלמים שאינם שלך.

נהגתי לתאר את עצמי כאינטלקטואל עדין שנקלע בטעות לממלכת הברברים. זו הייתה גרסה נוחה מאוד של המציאות. היא אפשרה לי להאשים את השותפים, את העיר, את האוניברסיטה ואת הדור כולו, במקום להודות שאני בודד, קנאי ומבוהל. שתיתי יותר מכפי שרציתי להודות, ישנתי בשעות משונות והתרחקתי מחברים שניסו לדבר איתי.

באותו חדר התחלתי לבלבל בין בדידות לבין אהבה. ככל שהחיים שלי נעשו ריקים יותר, כך אירינה תפסה בהם יותר מקום. לא מפני שהכרתי אותה לעומק, אלא מפני שכמעט לא השארתי דבר אחר. כל שיעור שלה הזין שבוע של מחשבות. כל הודעה עניינית נבחנה שוב ושוב. גם שתיקה קיבלה אצלי משמעות: אם היא לא ענתה, שכנעתי את עצמי שהיא נלחמת ברגשותיה.

הדמיון סיפק הקלה קצרה, אבל דרש מחיר. אחרי כל לילה כזה התעוררתי עייף יותר, מריר יותר ומשוכנע עוד יותר שהמציאות חייבת לי פיצוי.

בקשה פשוטה שהפכה אצלי להבטחה

באחד הימים אירינה עצרה אותי ליד הכניסה לאולם ההרצאות.

״ולדלן, אתה יכול לעזור לי?״ שאלה.

הגוף שלי הגיב כאילו קיבלתי הצהרת אהבה. הראש כבר כתב דיאלוגים, מוזיקה וכתוביות סיום. בפועל היא הצביעה על מקרן נייד וביקשה שאעביר אותו לחדר 115.

״כמובן, אירינה אלכסנדרובנה״, עניתי, משתדל להישמע רגוע.

הרמתי את המקרן והלכתי אחריה במסדרון. הוא היה כבד ומסורבל, אבל נשאתי אותו ביראת קודש מגוחכת, כאילו עצם העובדה שנגעה בידית לפניי הפכה אותו לחפץ אישי. כשהגענו לחדר היא הודתה לי, פתחה את הדלת והמשיכה להתכונן לשיעור.

זה היה הכול.

אדם מאוזן היה ממשיך ליום שלו. אני ביליתי שעות בניתוח הטון שבו אמרה תודה. האם החיוך נמשך חצי שנייה יותר מהרגיל? האם עמדה קרוב מפני שהמסדרון היה צר, או מפני שרצתה להיות קרובה? האם הבקשה הייתה תירוץ? לא חיפשתי תשובה אמיתית. חיפשתי ראיות שיתאימו לתשובה שכבר בחרתי.

בערב עברתי שוב ליד חדר 115, אף שלא היה לי מה לעשות שם. כשלא ראיתי אותה התאכזבתי כאילו החמיצה פגישה שמעולם לא קבענו.

האוננות לא הייתה הבעיה

קל היה להאשים את הגוף. אוננתי, צפיתי בתכנים למבוגרים וגלשתי באתרים שהבטיחו מפגשים או דירות דיסקרטיות. אמרתי לעצמי שזה רק פורקן ושמחר אחזור להיות אדם שקול. אבל האוננות עצמה לא הייתה לב העניין, וגם תשוקה מינית אינה הופכת אדם למסוכן או פסול.

הבעיה הייתה הדרך שבה חיברתי בין תשוקה לבין בעלות. במקום לומר לעצמי ״אני נמשך אליה״, חשבתי ״היא אמורה לבחור בי״. במקום לקבל את העובדה שאין בינינו קשר, המצאתי קשר סודי שרק אני יודע עליו. כשהמציאות לא התאימה לפנטזיה, כעסתי על המציאות.

גם האלכוהול לא יצר את המחשבות, אך הוא החליש את מעט הביקורת שעוד נשארה לי. אחרי כמה כוסות יכולתי להפוך אדיבות מקצועית להבטחה רומנטית, ואת בן זוגה של אירינה לדמות נלעגת שעומדת בדרכי. לא ידעתי עליו כמעט דבר. זה לא הפריע לי לשפוט אותו, משום שבסיפור שלי נדרש נבל.

כך פועלת אובססיה חד־צדדית: האדם שמולה מצטמצם בהדרגה. הרצונות שלו, הקשרים שלו והזכות שלו לומר לא נדחקים הצידה. במקומם מופיעה דמות שממלאת תפקיד בחיים של מישהו אחר. אפשר לקרוא לזה אהבה, גורל או תשוקה, אבל בלי הדדיות ובלי הסכמה זה אינו קשר.

הערב שבו שמעתי את עצמי

אחרי יום הלימודים יצאתי לעיר. האביב כבר צבע את העצים בירוק, רוח קרירה עברה ברחובות ואני קניתי בקבוק יין במקום ארוחת ערב. הלכתי בלי יעד, מרחם על עצמי במילים מפוארות. הייתי משורר לא מובן, רוח רפאים, האדם החכם היחיד בעיר שלא ידעה להעריך אותו. בדיעבד, זו הייתה דרך אלגנטית לומר שאיני מוכן לקחת אחריות.

חזרתי למעונות לפני חצות, שתוי ועייף. השותף שלי לא היה בחדר. פתחתי את המחשב וחזרתי אל הפנטזיה הקבועה, אבל הפעם משהו השתנה. הדמיון נעשה תוקפני. אירינה שבמחשבה הביעה פחד והתנגדות, ואני ניסיתי למחוק אותם כדי להמשיך את הסיפור.

עצרתי.

לראשונה לא הסתכלתי על הפנטזיה מבחוץ ולא ניסיתי לייפות אותה בשפה ספרותית. שאלתי שאלה פשוטה: אילו אדם אחר היה מתאר כך אישה שאינה מעוניינת בו, האם הייתי קורא לזה רומנטיקה?

התשובה הייתה ברורה. לא.

סגרתי את המחשב והתיישבתי על הרצפה. לא הפכתי באותו רגע לאדם חדש, וגם לא השתחררתי בבת אחת מן המשיכה. אבל נוצר סדק בסיפור שסיפרתי לעצמי. הבנתי שפנטזיה פרטית אינה מעניקה רשות במציאות, ושגם בתוך הראש כדאי לשים לב לרגע שבו אדם ממשי הופך לחפץ נטול רצון.

איך מזהים שהמשיכה יצאה משליטה

התאהבות חד־צדדית יכולה להיות כואבת גם בלי להפוך לאובססיה. ההבדל אינו נמדד בעוצמת הרגש בלבד, אלא במה שעושים איתו. אצלי הופיעו כמה סימנים שלא רציתי לראות:

• פירשתי נימוס כהזמנה. כל חיוך, פנייה או בקשה מקצועית הפכו לראיה לרגש נסתר.
• בניתי מערכת יחסים שלמה ללא השתתפותה. ידעתי כביכול מה היא מרגישה, אף שמעולם לא אמרה זאת.
• חיפשתי קרבה שלא הייתה נחוצה. עברתי במסדרונות שבהם קיוויתי לפגוש אותה ושיניתי תוכניות כדי להימצא בסביבתה.
• כעסתי על אנשים בחייה. התייחסתי לבן זוגה כאל יריב, אף שלא הייתה בינינו תחרות ולא הייתה לי כל זכות לתבוע מקום לצדה.
• הזנחתי את החיים שלי. השינה, הלימודים, החברים והאוכל נעשו משניים לעומת המחשבות עליה.
• השתמשתי באלכוהול ובתכנים מיניים כדי לברוח. ההקלה הייתה קצרה, ואחריה חזרו הבדידות והכעס בעוצמה גדולה יותר.

אף סימן בודד אינו אבחנה, ואין צורך להדביק לעצמנו תווית. השאלה המעשית היא האם המחשבות פוגעות בתפקוד, מכרסמות בגבולות או דוחפות להתנהגות שמפחידה אותנו. אם התשובה חיובית, לא כדאי לחכות שהמצב יסתדר מעצמו.

הגבולות שהייתי צריך להציב לעצמי

למחרת פניתי לשירות הייעוץ לסטודנטים. כמעט הסתובבתי בדלת. התביישתי לומר בקול שאני עסוק באישה שכמעט אינני מכיר, ועוד יותר התביישתי בחלק מן הפנטזיות. היועץ לא נבהל ולא החמיא לי על ״עומק הרגש״. הוא עזר לי לפרק את הסיפור להתנהגויות שאפשר לשנות.

קבענו כמה כללים פשוטים. הקשר עם אירינה יישאר מקצועי בלבד. לא אחכה לה מחוץ לכיתות, לא אחפש מידע על חייה ולא אייצר מפגשים מקריים. אם היא תפנה אליי בנושא לימודי, אענה לנושא עצמו בלי לחפש משמעות נסתרת. הפסקתי לשתות לבד בחדר והעברתי את הבקבוקים שנשארו לחבר. החזרתי ללוח השבועי ארוחות, פעילות גופנית ומפגשים עם אנשים שאיתם אפשר לדבר על משהו שאינו אירינה.

הכללים לא נועדו להעניש אותי. הם החזירו למציאות קווי מתאר. רגש אינו פקודה, מחשבה אינה מעשה ופנטזיה אינה חוזה בין שני אנשים.

התחלתי גם לתקן את השפה שבה דיברתי עם עצמי. במקום ״היא מפחדת להודות שהיא רוצה אותי״ אמרתי ״אין לי ראיה שהיא מעוניינת״. במקום ״בעלה לקח אותה ממני״ אמרתי ״היא מעולם לא הייתה שלי״. הניסוחים החדשים נשמעו בהתחלה קרים, אך למעשה היה בהם יותר כבוד לשנינו.

למי שחושש שיאבד שליטה או יפגע באדם אחר, גבולות עצמיים אינם מספיקים תמיד. במצב כזה צריך להתרחק פיזית מן האדם, להימנע מאלכוהול או מחומרים שמטשטשים שיקול דעת ולפנות מיד לעזרה מקצועית או לשירות חירום מתאים. בקשת עזרה מוקדמת אינה הודאה בכישלון; היא פעולה אחראית.

לא כל סיפור זקוק לסוף רומנטי

אירינה לא גילתה שהיא אוהבת אותי בסתר. היא לא עזבה את חייה, לא חיכתה לי בגשם ולא ביקשה שאכתוב מחדש את גורלנו. בסוף הסמסטר הגשתי עבודה, קיבלתי הערות ענייניות והודיתי לה. זו הייתה האינטראקציה האחרונה שלנו במשך חודשים.

הסוף הזה היה פחות דרמטי מכל מה שדמיינתי, ולכן גם בריא יותר. למדתי שאפשר להרגיש משיכה בלי להפוך אותה לתביעה. אפשר להתאכזב בלי להאשים. אפשר להכיר בכך שאדם אחר אינו מעוניין, גם אם הוא מעולם לא ניסח סירוב מפורש, ולבחור להתרחק.

לקח זמן עד שהחדר במעונות חזר להיות רק חדר. ניקיתי אותו, זרקתי בקבוקים ריקים והתחלתי להשאיר את המחשב סגור בלילות שבהם ידעתי שאני מחפש בריחה ולא הנאה. חזרתי לחברים. כתבתי, אך הפעם ניסיתי ליצור דמויות בעלות רצון משלהן, לא נשים שנועדו להציל את הגיבור מעצמו.

לפעמים עדיין חשבתי על אירינה. ההבדל היה שלא המשכתי את המחשבה עד שהפכה לעולם חלופי. נתתי לה לעבור. האדם שבניתי סביבה הלך ונעלם, ובמקומו נשארה אישה ממשית שפגשתי באוניברסיטה, נהגה בי בנימוס והמשיכה בחייה.

גם אני המשכתי. לא מפני שמצאתי מיד אהבה חדשה, אלא מפני שהפסקתי לדרוש מאדם אחר להעניק משמעות לחיים שלא טרחתי לבנות בעצמי.